עיניים שמאניות: תודעה בתנועה, צופה בין ממדים
בואו נעלה תדר.
הרבה נכתב על עמדת הצופה – אותה נקודת מבט שקטה שבתוכנו, שמצליחה להתבונן בגלי החיים מבלי להיבלע בהם.
אבל מה קורה כשאנחנו מתבוננים לא רק על הרגש, אלא דרכו?
כשהתודעה לא רק עוקבת אחר הנשימה, אלא רוקדת איתה, נוסעת איתה, נפתחת לעולמות אחרים?
כאן נכנסות העיניים השמאניות.
הן לא רק מסתכלות – הן רואות.
השמאן כצופה: חיבור למרחב שמעבר לגלים
השמאן בתרבויות רבות הוא לא "מרפא", אלא מטייל בין עולמות.
הוא רואה את האדם ואת העולם לא כישויות מבודדות, אלא כרקמה חיה של תדרים, רגשות, קולות ורוחות.
הוא לא עוצר את הגלים – הוא מאזין להם.
כשהשמאן יושב בשקט, הוא לא רק מתבונן.
הוא נוכח בעוצמה.
הוא מחובר לאדמה, לשמיים, וללב.
דרך צלילים, דרך נשימה, דרך מגע בעץ או תיפוף על עור – הוא נע בין הממדים.
הוא פוגש את מה שמתחולל – לא כדי "לפתור", אלא כדי לשהות, כדי לכבד, כדי לראות לעומק את הסיפור שמעבר למילים.
וכשאנחנו מתחברים לנקודת השקט הזו – גם אם רק לרגע –
אנחנו נזכרים שגם בנו יש שמאן.
גם אנחנו יכולים לבחור לא להזדהות עם הפחד, לא להילחם בכעס, לא לברוח מהכאב –
אלא פשוט להיות שם, באהבה.
המוזיקה כשער: בין תדרים, בין נשמות
במרחבים שמאניים, המוזיקה איננה רק אמנות – היא שער.
כל תדר הוא גל, כל קול הוא שליח.
התוף, החליל, קערת הצלילים – כולם כלים שמאפשרים מעבר.
המוזיקה מזכירה לגוף שהוא שייך לאדמה –
ולנשמה שהיא בת חורין.
היא פורמת את קווי ההגנה, מאפשרת ללב להיפתח,
מובילה אותנו לאזורי תודעה אחרים – לעיתים חווייתיים, לעיתים מדויקים עד כאב.
כשאנחנו במרחב צלילים – אמבטיית תדרים, סדנה, או מופע –
אנחנו לא רק "מאזינים" למוזיקה.
אנחנו נכנסים פנימה.
שם, מתחת לגלים, מתחילה העבודה העדינה:
לשחרר, להתחבר, להתבונן.
לזכור שאנחנו לא הסערה – אנחנו המרחב שבתוכה.
לסיכום:
עמדת הצופה בעיניים שמאניות היא לא רק מצב תודעה – אלא דרך חיים.
היא הבחירה להקשיב למהות, לחיות מתוך חיבור עמוק לטבע, למוזיקה, לעצמנו.
וכשאנחנו מתרגלים אותה – אנחנו לא רק שורדים את הגלים,
אנחנו לומדים לרקוד איתם.
