הזמנה לשקט
תובנות, צלילים והזמנה פנימית לחזור לעצמך
יש רגעים שבהם כל מה שאנחנו רוצים זה שקט.
לא רק שקט מסביב – אלא שקט מבפנים.
תחושת בית. נשימה. נוכחות.
עבורי, הדרך לשם עוברת דרך הצליל.
דרך בחירה מודעת.
דרך הקשבה לעצמי.
בפוסט הזה אני משתף בתהליך שאני עובר – שחרור של מה שכבר לא משרת אותי,
התחברות למהות שלי, ואיך מוזיקה, תדרים וכלים פשוטים הפכו לא רק לאמצעים, אלא לדרך חיים.
צלילים שפותחים שערים
בהתחלה, המוזיקה הייתה בשבילי פשוט דרך להתבטא.
אבל עם הזמן הבנתי שהיא הרבה יותר מזה.
הצלילים עצמם – במיוחד כשהם באים מתוך כוונה – הם שערים.
הם מאפשרים לראות דברים אחרת, להרגיש לעומק,
ולגעת במקומות שקשה להגיע אליהם במילים.
כשאני מצליח להיכנס לשקט הזה – קורה שינוי.
הגוף נרגע, הלב נפתח,
ודברים מתחילים לקרות מתוך בהירות וזרימה,
ולא מתוך מאמץ.
לבחור בשקט, לבחור בעצמי
כדי להגיע לשם, הייתי צריך לבחור.
לבחור לשחרר הרגלים, חומרים, מקומות, אנשים –
כל מה שלא תמך בי באמת.
זו לא הייתה בריחה.
זו הייתה חזרה.
חזרה לעצמי, למה שחשוב באמת.
זו בחירה יומיומית:
להקשיב.
להתכנס.
לטפל – במקום לברוח.
להודות – במקום להיאחז.
לפנות מקום למה שכן
השקט לא מגיע על רקע ריק.
הוא מגיע כשאנחנו מפנים לו מקום.
במהלך הדרך למדתי לשים לב מה מחליש אותי,
ומה מחזק.
מה מזין אותי – ומה רק מעמיס.
כשפיניתי מקום למה שכן – האנרגיה השתנתה.
הקשרים נהיו מדויקים יותר,
הסביבה תומכת יותר,
הכיוון ברור יותר,
ואני – קרוב יותר ללב שלי.
יש מי שמחכה
בתוך כל זה, עלה בי משהו ברור:
יש נשמות שמחכות.
נשמות שצמאות למפגש לשיח.
למישהו שיראה אותם, שישמע, שיחזיק מקום.
ואני יודע שהנוכחות שלי, הכלים שלי, הדרך שלי –
יכולים להיות הגשר הזה.
זו השליחות שלי.
חלק מהשלם
אני לא לבד.
אף אחד מאיתנו לא.
אנחנו חלק ממארג של נשמות מוארות,
חלק מהטבע,
חלק מהחיים עצמם.
וכל אחד – חלק חשוב.
ביחד, כל חלק הופך לשלם.
ובשקט – אנחנו נזכרים בזה.
המוזיקה היא רק התזכורת
הצליל, המוזיקה, הכלים – הם לא המטרה.
הם תזכורת.
למה שכבר קיים בתוכנו.
למה שידענו פעם – ואולי שכחנו.
ולפעמים, דווקא בשקט שאחרי הצליל,
במרווח הקטן הזה,
שם – מתגלה הבית.
